פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים ב׳:י״ג

13 1388 שהוזכר במשפט האחרון של משנתינו.

14 1389 כי הדברים הנאמרים במשנה אחת קשורים זה בזה, וכמבואר למעלה בהערה 1277.

15 1390 ברכות יג. "למה קדמה פרשת שמע דברים ו, ד-ט ל'והיה אם שמוע' דברים יא, יג, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך מקבל עליו עול מצות". ואודות שגם התפלה היא "קבלת מלכות שמים", כן אמרו ברכות יד: "ואמר רבי יוחנן, הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין, ויקרא קריאת שמע, ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה". ובנתיב העבודה פ"ט א, קד. כתב: "בג' פרשיות של קריאת שמע האדם מקבל מלכות שמים בשלימות. ואחר כך מתפלל, כי התפלה גם כן קבלת אלקותו, כאשר הוא מתפלל אליו. והפרש יש בין קריאת שמע ובין תפלה, כי בקריאת שמע הוא מקבל גזירות מצותיו, וזהו בקריאת שמע. והתפלה היא שהאדם נתלה בו יתברך כאשר מתפלל אליו, וזהו בודאי מלכות שמים שלימה, כי המלך שלימותו כאשר העם תלוים בו, וצריכים אליו. ואם לא מצד השם יתברך שהוא נותן לו, אין האדם כלום. ומפני כי גם התפלה הוא שייך אל קבלת מלכות שמים, ולכך צריך שיהיו גם כן התפילין עליו בשעת תפלה". ואודות קריאת שמע, הנה בגו"א במדבר פכ"ח אות יא ד"ה אמנם כאשר כתב: "קראו רז"ל ברכות יג. 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' דברים ו, ד קבלת מלכותו. ומה ענין 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' אל מלכותו. רק כי אין אחדות אלא למלך, שהוא יחיד בעמו, ועל ידו יתקשר הכל להיות כלל אחד... כי האחדות הוא המלכות". וכן כתב בגו"א שמות פי"ז סוף אות יג, וז"ל: "כי המלכות גם כן הוא אחדות, שהמלך הוא נבדל מן העם אשר מולך עליהם, והוא מיוחד בעמו. שהרי לא תמצא שני מלכים משתמשים בכתר אחד חולין ס:. ולכך קיימא לן במסכת ראש השנה בפרק בתרא לב: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' הוא מלכות שמים. כי מאחר שהוא אחד, הוא מלך, כי המלכות בעצמו הוא האחדות, ואין אתו אחר. ולפיכך אחר שאנו אומרים 'שמע ישראל ה' אלהינו וגו" אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' פסחים נו., כי אחדותו הוא מלכותו, ונקרא קבלת מלכות שמים". וכן כתב בהקדמה שלישית לגבורות ה' כ. ובנתיב העבודה פרקים ז, ח, האריך לבאר כיצד מתקיים באמירת "שמע ישראל" קבלת מלכות שמים.

16 1391 לשונו בנתיב העבודה פ"ג א, פב.: "ובפרק קמא דתענית ב., תניא, 'לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו' דברים יא, יג, זו תפלה. או אינו אלא עבודה, תלמוד לומר שם 'בכל לבבכם', איזה עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה. הרי התפלה היא עבודה אל השם יתברך. ומה שנקרא התפלה 'עבודה'... כי התפלה שמתפלל האדם אל השם יתברך מורה שהאדם נתלה בו יתברך, וצריך אליו ואין לו קיום זולתו. והנה זהו אלקותו יתברך, שכל הנמצאים צריכים אליו ותלוים בו יתברך, עד שהכל אל השם יתברך. ולפיכך התפלה היא עבודה אל השם יתברך, ולא היראה מן השם יתברך, שאין זה נקרא 'עבודה', כי אין זה מורה שהאדם נתלה בו יתברך. אבל התפלה מורה שהאדם נתלה בו יתברך, והוא יתברך הכל, ברוך הוא וברוך שמו על הכל. שכל ענין התפלה שהוא מתפלל אל השם יתברך לפי שהוא צריך אל השם יתברך, נתלה בו יתברך, ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך. ולכך מתפלל אליו על כל צרכו. וכאשר האדם נתלה בו יתברך, כאילו הוא נקרב אליו, שכל אשר הוא תולה באחר - הוא נקרב נמסר אליו, ולפיכך התפלה היא עבודה גמורה אל השם יתברך". וראה להלן הערות 1403, 1591.

17 1392 פירוש - מצד שהוא נברא.

18 1393 לשונו למעלה פ"א מ"ב לפני ציון 440: "העולם הוא נברא לעבוד השם יתברך". ושם סוף מ"ג לפני ציון 644 כתב: "כי העולם נברא בשביל האדם שיהיה עובד בוראו", ושם הערות 440, 441, 578. ודברים אלו מבוארים היטב בתחלת דרשת שבת הגדול, וז"ל: "אי אפשר שיהיה שום נמצא שיהיה, נברא לעצמו, שהדבר הזה לא יתן השכל שיהיה שום נברא בשביל עצמו, שא"כ היה נראה ח"ו שיש דבר זולת הש"י. וכן אמר הכתוב דברים ד, לט 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. ואין פירוש 'אין עוד' כי אין עוד אלהים, אבל פירושו כי 'אין עוד' דבר בעולם, רק הש"י. כי כל הנבראים לא נבראו אלא למענהו יתברך, ואם לא כן לא היה נברא אותו נברא בעולם. רק הכל נברא בשביל לשבח ולפאר יוצרו ולעבדו. לפיכך אמר 'אין עוד', כלומר כי אין בריאה עוד בנמצא, רק הכל הוא לשבח ולפאר השם יתברך... אבל אם היה ח"ו דבר שעומד לעצמו, ולא היה נברא לקלס להקב"ה, היה נראה כאילו היה דבר ח"ו זולת הש"י. ואף אם אותו הבריאה מקבל אלהותו ועבדותו, זה הוא מצד אותה עבודה בלבד, וא"כ בשעה שאינו עובד, כשאוכל ושותה, אז יהיה דבר ח"ו זולת הש"י. אבל אם נאמר שהאדם תחילת בריאתו וחיותו הוא לעבוד בוראו, אף אם אוכל ושותה להחיות נפשו, מאחר שתחילת בריאתו לכבודו, אף כאשר אוכל ושותה לקיים נפשו הרי הוא עצמו נברא לכבוד הש"י, והכל הוא אל השם יתברך" הובא למעלה פ"א הערה 441.

19 1394 פירוש - קריאת שמע ותפלה הם תנאי ביצירת האדם, ולכך עליו להזהר בהם מאוד, כדי להצדיק את מטרת בריאתו. וראה למעלה פ"א הערה 353. והרמב"ן שמות יג, טז כתב: "שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפלות, וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו, שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו" הובא למעלה פ"א הערה 440. ובנתיב התשובה ס"פ ג כתב: "אין ראוי שיהיה בעולם המחלל שם כבודו, כי כל אשר ברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו להלן פ"ו מ"י, ומי שמחלל השם אין ראוי אליו המציאות, שהרי כל הנמצאים הם לכבודו יתברך, ומפני כך אין חלול השם מתכפר להם עד המיתה". והרי "אין כבוד מן הנבראים אלא כאשר יקיימו את מצוותיו ועובדים אותו" לשונו בגו"א בראשית פ"א אות ז הובא למעלה הערה 1039, ולכך ברי הוא שעבודת ה' היא סבת קיום האדם, ולכך עליו להזהר מאוד בק"ש ובתפלה. וראה להלן מציון 1589 ואילך, שחזר שם על דבריו כאן. ובנתיב העבודה פ"ג א, פה. כתב: "בשביל שהאדם נברא לעבוד השם יתברך, ראוי שתהיה התפלה תכף ומיד כשעומד ממטתו, ולא יפנה אל דברים אחרים בינתים. כי האדם כשעומד ממטתו כאילו החזיר השם יתברך רוחו בקרבו, כמו שתקנו בברכת 'המחזיר נשמות לפגרים מתים', ולפיכך התפלה יותר ראוי שתהיה מיד. וזה אמרם בפרק קמא דברכות ט. תניא אבא בנימין אומר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי; על תפלתי שתהא לפני מטתי... לא תימא לפני מטתו, אלא אימא סמוך למטתו... מאד יש לתמוה למה... היה מצער עצמו. ופירוש דבר זה, שהיה מצטער שיהיה הבריאה שלו כאשר האדם נברא עליו, ותכף בבוקר כשעומד ממטתו יתפלל ויעבוד את בוראו, כמו שנברא אדם לעבוד בוראו. ולפיכך אמר שהיה מצטער על תפלתו שתהיה סמוך למטתו מיד, שנראה שנברא האדם לשמש את קונו... כי האדם לא נברא רק על עבודת השם יתברך, ולכך היה מצטער על עבודת השם יתברך שתהיה מיד בקומו ממטתו". ואולי זהו הטעם שמיד שניעור משנתו אומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" משנה ברורה סימן א סק"ד. והנה אין במשפט זה רק משום הכרת טובה על החזרת הנשמה, אלא יש בו גם משום הודאת בעל דין, שכל קיומו בא לו רק משום שהקב"ה החזיר לו את נשמתו. וכפי שכתב בפחד יצחק חנוכה, מאמר ב, אות ב, וז"ל: "בבנין המלים של לשון הקודש נזדמנו לפונדק אחד שני מושגים; הבעת החזקת טובה, והסכמה לדעת הצד השני. לשני המושגים הללו יש בלשון הקודש ביטוי משותף; הודאה... ענין זה מכניס הבלטה מיוחדת בכפילות מושג ההודאה בסגנונה של ברכת ההודאה בשמונה עשרה, המתחלת ב'מודים אנחנו לך', ותיכף במשפט הסמוך לו חוזר הוא ענין זה 'נודה לך ונספר תהלתך'. אלא שהם הם הדברים המבוארים בכאן. אע"פ שגם הסכמה לדעתו של הצד השני וגם הבעת החזקת טובה יש להם שם הפועל משותף, מ"מ מחולקים הם באופן קשורו של הפועל עם הבא לאחריו. בשעה שהכונה היא על הבעת החזקת טובה, הרי הוא מקושר עם מה שלאחריו על ידי תיבת 'על', דהיינו שהחזקת הטובה היא על שעשית עמדי כך וכך, ובזה תיבת 'על' עומדת היא במקום 'עבור'. ואילו כשהכונה היא הסכמה לדעתו של הצד השני, הרי הוא מקושר עם מה שלאחריו על ידי האות 'ש', כגון שראובן מודה שהוא חייב לשמעון. ומפני כך מכיון שהפתיחה של ברכת ההודאה דשמונה עשרה היא 'במודים אנחנו לך שאתה', הרי פירושה של הודאה זו הוא במובן של הודאת בעל דין. ואילו ההודאה במשפט השני של ברכה זו אשר תיבת 'על' רצופה לו, 'נודה לך על חיינו המסורים בידך', הרי הכונה היא במובן קרבן תודה". וממילא כאשר אומרים "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי", ולא "על שהחזרת בי נשמתי", יש בזה הודאת בעל דין שקיומו ניתן לו בחמלת ה' עליו, ובכך יש את ההכרה שאין לו מעצמו כלום, אלא הוא עבד גמור לה' ראה להלן הערה 1413. ולכך דוקא כאן מתארים את השם יתברך בתואר של "מלך חי וקיים", שמקבל בזה על עצמו עול מלכות שמים.

20 1395 "כמשוי - והיינו לשון 'קבע', חוק קבוע הוא עלי להתפלל, וצריך אני לצאת ידי חובתי" רש"י שם.

21 1396 "מי שאינו יכול לכוין לבו לשאול צרכיו" רש"י שם עפ"י הגהות הב"ח.

22 1397 "בבקשתו, והיינו לשון 'קבע', כהיום כן אתמול, כן מחר" רש"י שם.

23 1398 "שמא אטעה ולא אדע לחזור למקום שהפסקתי" רש"י שם.

24 1399 "והיינו לשון 'קבע', תפלתו עליו חוק קבוע לצאת ידי חובה, ואינו מקפיד לחזר אחר שעת מצוה ועת רצון. עם דמדומי חמה - תפלת 'יוצר' עם הנץ החמה, ותפלת מנחה עם שקיעת החמה" רש"י שם. וראה להלן הערה 1419.

25 1400 בגמרא שלפנינו איתא "כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, מצוה להתפלל עם דמדומי חמה, ואמר רבי זירא מאי קראה וכו'". ובעין יעקב ליתא לתיבות המודגשות, וכדרכו מביא את גירסת העין יעקב ראה למעלה הערה 1295.

26 1401 "ייראוך עם שמש - זו תפלת יוצר. לפני ירח - זו מנחה" רש"י שם.

27 1402 "לייטי במערבא - על מי שמשהה תפלת המנחה עד דמדומי חמה, שמא תטרף לו השעה על ידי אונס, ועבר הזמן" רש"י שם.

28 1403 לשונו בנתיב העבודה פ"א א, עט.: "ואין לשאול איך אפשר לומר שהתפלה היא עבודה אל השם יתברך, והרי עבודה זאת על מנת לקבל פרס, ואם כן למה נקראת התפלה 'עבודה'. שכבר אמרנו כי כל ענין העבודה מורה שהכל נקנה אל השם יתברך, והוא שלו... וכן התפלה שמתפלל לפניו כמו עבד שמתפלל לפני אדון שלו על צרכיו אשר הוא מבקש, ובזה נראה כי האדם צריך לו, ואם כן שהאדם נתלה בו יתברך הוא שלו, שכל אשר נתלה באחד הוא שלו... ולכך התפלה היא עבודה גמורה, שמורה שהאדם נתלה בו יתברך, ולכך הוא שלו". וראה הערה 1391.

29 1404 דברים רבה ב, א "לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים "ואתחנן אל ה' וגו'" דברים ג, כג. אמר רבי יוחנן, מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו, שהרי משה רבן של כל הנביאים, לא בא אלא בלשון תחנונים". ובגו"א במדבר פכ"ח אות יא ד"ה ואין לך כתב: "אילו היה נותן הדין שיבראו הנבראים, היה זה קשיא, אבל אין לשום בריה על הקב"ה כלום, כי מתוך חסדו בראם". ובגבורות ה' פס"ד סוף רצג: כתב: "כי בודאי הכל הוא להקב"ה, ואין לבריאה דבר מצד הדין והמשפט, רק בשביל שהוא יתברך מבורך, ובשביל כך משפיע לנמצאים... כי אין לבריה שום דבר מצד הדין, והכל הוא של הקב"ה, רק מצד שהוא ברוך ומשפיע הטוב לנמצאים, מזה הצד יכולים הבריות לחיות". ולהלן פ"ה סוף מ"א כתב: "כי אף אם האדם עובד בוראו, אין מצד החיוב שישלם לו השם יתברך, רק הוא מחסדי המקום, כי אין לבריה על בוראו כלום מצד החיוב שישלם לו השם יתברך, רק הוא מחסדי המקום". ובנתיב התשובה פ"ו לאחר ציון 22 כתב: "כי אין לבריות על בוראם רק חסד ורחמים, ואין כאן חוב". ובח"א לר"ה יז: א, קטז. כתב: "ואדם שלא חטא גם כן צריך למדת טובו, כי אין לבריה על בוראה יתברך רק חסד ורחמים, ואין כאן חוב".

30 1405 כי חושב שמצד הדין בקשתו צריכה להענות, ולכך הוא תובע את הדבר, ולא מתחנן ומבקש את הדבר. דוגמה לכך; בתפלת אברהם על סדום בראשית יח, כג פירש רש"י ש"נכנס אברהם לדבר קשות, ולפיוס, ולתפלה". וביאר שם הרמב"ן "כי הגון וטוב הוא שישא לכל המקום למען חמשים הצדיקים, אבל לא יתכן גם במדת הדין להמית צדיק עם רשע". וכן הרא"ם שם פירש "קשות - 'האף תספה צדיק עם רשע' שם, שהוא עומד במלחמה, הדין עמו". הרי כאשר הדין מצדיק את הבקשה, אין הדיבור בלשון תחנונים ופיוס, אלא בלשון קשה. וכן כתב רש"י דברים ג, כג "ואתחנן - אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם". לפי שאמר לו שמות לג, יט 'וחנותי את אשר אחון', אמר לו בלשון 'ואתחנן'". הרי שלשון תחנונים נעשה רק לאחר שאינו תולה במעשיו הטובים. והטור אור"ח סוף סימן צח כתב: "ואל יחשוב ראוי הוא שיעשה הקב"ה את בקשתי כיון שכוונתי בתפלתי, דאדרבה זהו המזכיר עוונותיו, אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בקשתו בחסדו, ויאמר בלבו מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקב"ה, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו".

31 1406 כמו שפירש רש"י ברכות נ. "שהשואל שואל כעני על פתח, שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה". ובפחד יצחק ר"ה מאמר ה, אות ה, כתב: "תוכנה של תפלה הוא בקשת צרכיו... נמצא דאע"ג דבכל הענינים יכלתו של אדם נמנית על צד שלימותו, ואילו צרכיו של אדם נמנים על צד חסרונו, מ"מ בענין התפלה יכולת העמידה לפני המלך ניזונת דוקא מחסרונו, ולו יצויר אדם שאינו חסר כלום, הרי שלימות זו של עמידה לפני מלך נעולה היא לפניו". ולהלן לפני ציון 1597 כתב: "כאשר האדם עושה תפלתו תחנונים, עד שהוא דבק בו יתברך".

32 1407 הנה נאמר שמות כ, כב "ואם מזבח אבנים תעשה לי וגו'", ופירש רש"י "רבי ישמעאל אומר, כל 'אם' ו'אם' שבתורה רשות, חוץ משלשה, 'ואם מזבח אבנים תעשה לי'... שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים". ובגו"א שם אות כח כתב: "יש לפרש מה שכתב לשון 'אם' אף על גב דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך, אין הדבר לרצון להקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה. דהמעשה שהוא הכרחי וחובה, אין צריך להביט אל שום טעם, רק הוא מקיים גזירת המלך. ואם עושה אלו שלשה דברים כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה דבר. כי אם בונה מזבח, שזהו עבודתו יתברך להקריב עליו, והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד, אין זה עבודה, כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו, ואז נקרא 'עובד', אבל אם הוא מוכרח, אין זה עובד". והביאור כדבריו כאן, שאם עושה העבודה מצד הכרח, אין כאן תלות בהקב"ה, ובכך נוטל מהעבודה את עיקרה ומהותה.

33 1408 וקשה, דפשיטא שאם תפלתו היא קבע, ממילא אין היא תחנונים, ומה בא לומר בזה.

34 1409 לשונו בנתיב העבודה פ"א א, עט:: "לפיכך אמרו למעלה פ"א מ"ב כי העולם עומד על העבודה, כי אם לא היה העבודה היה האדם עומד בפני עצמו, ואין לשום דבר קיום מצד עצמו, רק מצד השם יתברך" הובא למעלה פ"א הערות 385, 452.

35 1410 וכוונת המאמר "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים" היא שהעושה תפלתו קבע, הקב"ה לא יעשה בקשתו, כי רק תפלת תחנונים מתקבלת. ובברכות לב: אמרו "כל המאריך בתפלתו ומעיין בה, סוף בא לידי כאב לב", ופירש רש"י שם "מצפה שתעשה בקשתו על ידי הארכתו, סוף שאינה נעשית". וכן כתב היערות דבש חלק ראשון, דרוש ג: "כאמרם כל העושה תפלתו קבע, אין תפלתו מקובלת, כי הוא צריך תפלה ובקשה". והטעם הוא "כי כך האמת כי האדם נתלה בו יתברך" לשונו כאן, ולכך כאשר מתפלל קבע אינו נענה, כי חושב שמגיע לו על פי הדין, ואין זה כך. וכן כתב בנתיב העבודה פ"ו א, צב:: "ומשלמות התפלה עוד שתהיה בלשון תחנונים. ודבר זה התבאר בפרק רבי אומר אצל שאל יעשה תפלתו קבע אלא תחנונים, כמו העבד שהוא מתחנן אל האדון שלו ראה הערה 1413, כי אם לא כן, נראה כאילו חושב כי בדין יש לו, ואין זה כן, ועיין בפרק רבי אומר". ובכת"י כאן נכתב: "ומה שאמר ר"א העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, רוצה לומר כי אין זה נחשב תפלה, כי כל תפלה הוא בתחנונים". ובנתיב העבודה שם ר"פ ו א, צ. כתב: "משלימות העבודה הזאת שיהיה מכיר ויודע כי הוא יתברך עלתו, והעלול מקבל מן העלה, עד כי נפשו תולה בעלה, הוא השם יתברך, וממנו יתברך חיותו, וכל אשר צריך אליו... האדם צריך שיהיה לו מלפני השם יתברך השפלות, ולכך לא יעמוד במקום גבוה ויתפלל ברכות י:, כי התפלה היא שהאדם הוא העלול, והשם יתברך הוא העלה, והעלה יש לו מעלה וגבהות, והעלול הוא תחת העלה, ולכך אין שייך גבהות כאן כלל... שיכיר האדם שהוא העלול אל השם יתברך, והאדם מקבל מאתו יתברך, ולפיכך ישפיל עצמו כמו כל אשר מקבל מן אחר... שיהיה מכיר עצמו שאין לו שום דבר מעצמו כלל". וכל הפרק שם הוקדש לבאר יסוד זה. ובהמשך שם א, צב: כתב: "ומשלמות הכונה בתפלה, ההשפלה לגמרי, עד שיחשב עצמו שאינו בריה כלל לגמרי... ולפיכך אמר סוטה ה. אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן יראה עצמו כבשר, ואז ראוי לקבל, כמשפט העלול אשר הוא מקבל מן העלה". וכן ביאר למעלה פ"א מי"ג מציון 1221 ואילך שרק כאשר אדם עושה עצמו שפל הוא מקבל מהקב"ה, אך בעל שררה, שאינו עושה עצמו מקבל, לכך אינו מקבל הקיום והחיים מהקב"ה. וראה למעלה בהקדמה הערה 129. ובספר בית אלקים שער התפילה פרק הראשון, כתב: "אין ראוי שישאל האדם צרכיו מהאל יתברך דרך חיוב והכרח, כמי ששואל את חבירו שיפרע לו את חובו, שהוא חייב לפרוע לו, אלא דרך בקשה ותחנונים, כעני השואל למי שאינו חייב לו, כי מה הקדים האדם ליוצרו לשישאל ממנו דרך חיוב... אלא שואל דרך חסד וחנינה... וכמו שאמר התנא 'כשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים לפני הקב"ה'... כי תפלת קבע הוא שחושב שראוי ומחוייב הוא שתפלתו תהיה נשמעת, ושישיג המבוקש בתפלתו, והיא קובעת שאלתו, ואין ראוי לאדם אלא שיעשה דרך תחנונים, שמודה שאינו כדאי בשביל מעשיו, אלא ברחמי ה', ובזה משיג מבוקשו. כי אין מי שינצל מהרעה הבאה עליו, אלא ברחמי האל".

36 1411 פירוש - רבנן מוסיפים שלא רק אם מרגיש בלבו שהתפלה היא כמשא שאין תפלתו תחנונים, אלא גם אם לא מרגיש כך בלבו, אך בפיו אינו מתפלל בלשון של תחנונים, גם בכך יש הפקעה מתחנונים. אמנם תוספות שם כתבו "אם יכול לומר לשון תחנונים, אפילו עליו כמשא, הוי תפלה מעליא, דלא בעינן אלא לשון תחנונים בלבד", הרי שרבנן מקילים לעומת הדעה הקודמת להם, ודלא כמהר"ל.

37 1412 דוגמה לדבר; יעקב אמר ליצחק בראשית כז, יט "קום נא", ואילו עשו אמר ליצחק שם פסוק לא "יקום אבי", ופירש על כך רש"י שם פסוק כב "קול יעקב שמדבר בלשון תחנונים, 'קום נא', אבל עשו בלשון קנטוריא דיבר, 'יקום אבי'". וכתב שם בגו"א אות יג: "יעקב כמו רש, ו'תחנונים ידבר רש' משלי יח, כג, ועשו כמו עשיר, 'ועשיר יענה עזות' שם". הרי ש"הלשון שהוא תחנונים אינו כמו הלשון שהוא קבע".

38 1413 שבת י. "רבא שדי גלימא "משליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב" רש"י שם ופכר ידיה "חובק ידיו באצבעותיו כאדם המצטער מאימת רבו" רש"י שם ומצלי, אמר כעבדא קמיה מריה", והובא להלכה ברמב"ם הלכות תפלה פ"ה ה"ד. ובנתיב העבודה פ"ו א, צב: כתב: "ודבר זה התבאר בפרק רבי אומר אצל שאל יעשה תפלתו קבע אלא תחנונים, כמו העבד שהוא מתחנן אל האדון שלו". והבולט ביחס של עבד לאדונו הוא שהעבד יודע שלית ליה מגרמיה כלום. וכן כתב למעלה פ"א מ"ב לפני ציון 454: "כי אין אל העבד שום מציאות מצד עצמו, רק שהוא משמש לרבו, וכל אשר משמש לזולתו אין לו שם בפני עצמו. ולפיכך העבודה היא העמוד השני". ובברכות לד: אמרו "ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו, חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי, אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו, וכי חנינא גדול ממך, אמר לה לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך".

39 1414 כי הדבור נחשב למעשה, כמבואר בסנהדרין סה: לדעת רבי יוחנן. וראה גו"א בראשית פ"כ סוף אות ח, ושם הערה 10. ובנתיב התורה פ"ז א, לב. כתב: "מברך 'לעסוק בתורה'.. עד כי נראה שאין צריך לברך כאשר למד תורה בעיון ובמחשבה בלבד, רק צריך שיעשה מעשה, והדבור הוא מעשה נחשב, כמו שאמרו ב"מ צ: עקימת שפתיו הוי מעשה, ולכך הברכה הוא 'לעסוק בתורה'". ובהקדמה לתפארת ישראל ד. כתב: "הדבור נחשב מעשה", ושם הערה 15. וכן כתב שם בפל"ו תקל:.

40 1415 לשון הרמב"ן בראשית כב, א: "ענין הנסיון... להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד". ובפחד יצחק, יוה"כ, כד, ב, כתב: "ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה, היינו דוקא בבא דבר עבירה לידו וניצל הימנה קידושין לט:. ופירש רבינו יונה שערי תשובה, השער השלישי, אות ט דהא דמקבל שכר כעושה מצוה, היינו מצות עשה דיראת שמים... ורואים אנו מזה, דאע"פ שמצות יראת שמים נמנית היא בין המצוות של חובות הלבבות... אעפ"כ יש תנאי בשכרה של מצוה זו שתבוא התחושה שבלב לידי קיום של ב'פועל ממש'... אין אנו אומרים שמכיון שיר"ש היא חובת הלב, ממילא אין הקיום המעשי תופס בה מקום כלל... דבזה מפורש בגמרא להיפך, דבבא עבירה לידו יש כאן שכר כעושה מצוה, ולא היה זוכה באותו שכר על ידי עדותו של יודע תעלומות שלבו מלא יראת שמים, ובודאי היה פורש מן העבירה אם היתה באה לידו". ולהלן אמרו פ"ג מי"ז "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטין, והרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו". ושם ביאר שחוזקו של אדם בא לו ממעשיו, ולא מחכמתו.

41 1416 נקודה זו מבוארת היטב על פי דבריו בנתיב העבודה פ"ב א, פא., וז"ל: "ויש שואלין על התפלה... למה צריך להתפלל בדבור, והרי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם, ודי היה במחשבה... אבל דבר זה כי התפלה היא להשלים את האדם מה שהוא חסר, ואז השם יתברך שומע תפלתו ובקשתו, כאשר האדם הוא חסר וצריך אל השלמה. והאדם הוא נחשב אדם מצד הדבור, ובזולת זה אינו אדם, וכאשר אין אדם מתפלל ומבקש בדבור, אין כאן מקבל, כי כל מקבל מבקש לקבל מה שהוא חסר. ולכך צריך שיהיה מבקש חסרונו בדבור, ואז הוא מבקש חסרונו במה שהוא אדם חסר. ואין זה מוכן להשלמה מן העלה רק כאשר יוציא חסרונו אשר הוא חסר מצד שהוא אדם, ואז הוא מוכן לקבל השלמה מן העלה. ולפיכך צריך שיתפלל האדם אל השם יתברך שהוא העלה בדבור, כי בזה האדם מצד שהוא אדם אז מוכן לקבל השלמה מן העלה, כאשר הוא אדם חסר, וזה כאשר יוציא חסרונו בדבור, שמצד הדבור הוא אדם. אבל כאשר הוא מתפלל בלבו בלבד, לא נקרא שמוציא חסרונו מצד שהוא חי מדבר. רק אם הוא צדיק גמור, והוא שכלי, אז השם יתברך שומע אף שקורא אל השם יתברך בלבו בלבד" ראה למעלה הערה 986. ואמרו חכמים ברכות לא. "מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו".

42 1417 מעין זה כתב המאירי ברכות כט:, וז"ל: "רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים. ופירשו בגמרא איזהו קבע, כל שתפלתו דומה עליו למשוי... שקוראה כקורא באיגרת דרך מצות אנשים מלומדה". ומקורו בירושלמי ברכות פ"ד ה"ד "ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת", ופירש הפני משה שם "זה קבע דקאמר רבי אליעזר, שלא יאמרה כקורא אגרת בעלמא, ולא בלשון תחנונים". והנה בספר נפש החיים שער ב פרק יג כתב: "העיקר בעבודת התפלה. שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפלה, יצייר לו אז במחשבתו אותו התיבה באותיותיה כצורתה, ולכוין להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה, להרבות קדושתם ואורם... שכל תיבה בצורתה ממש היא העולה למעלה מעלה כל אחת למקורה ושרשה לפעול פעולות ותקונים נפלאים. והיא סגולה נפלאה בדוק ומנוסה למרגילים עצמם בזה, לבטל ולהסיר מעליו בזה כל מחשבות ההבלים הטורדות ומניעות טהרת המחשבה והכוונה". ואין זה נוגד לדברי המהר"ל, כי אף שמתפלל בע"פ, יכול עדיין לצייר במחשבתו את האותיות בצורותיהן. ויש לדון מדוע המהר"ל העיר כן רק כאן לדעה "כל שאינו יכול לחדש בה דבר", ולא לפי שתי הדעות הקודמות שהובאו למעלה. ואולי לאחר שביאר את שלש הדעות הללו אודות התחנונים שצריכים להיות בתפלה כתב כן, ועל כולם קאי.

43 1418 בספר חסידים סימן יח כתב: "אדם שאינו יכול להתפלל בכוונה בלא סידור שכתוב בו התפלה, וכן אדם שבע שאינו יכול לכוין ברהמ"ז, יקרא בספר שכתוב בו ברהמ"ז". ומשמע כמהר"ל, שזו עצה בדיעבד כשאינו יכול לכוון בעל פה. והמשנה ברורה בסימן נג ס"ק פז כתב: "כתב הפמ"ג נכון אף ליחיד להתפלל מתוך הסידור, כל שכן שליח צבור, שאימת צבור עליו, שיתפלל בפנים". ובמגן אברהם סימן צג סק"ב כתב: "האר"י ז"ל היה מתפלל מתוך הסידור כדי שיכוין מאד, והכל לפי מה שמרגיש האדם בנפשו". ומשמע מהנהגת האר"י ז"ל דלא כמהר"ל. אמנם בפרי עץ חיים שער הקריאת שמע סוף פרק כט כתב: "ומורי זלה"ה היה מתפלל מתוך הסידור, הקרבנות ומזמורים וק"ש, חוץ מן העמידה, והיה מתפלל בעינים סגורות, וידיו אסורות ימין על שמאל נגד לבו. גם בחזרת עמידה עיניו סגורות, והיה מכוין לענות אמן אחר כל ברכה וברכה, והיה שומע מפי השליח צבור". ומכך משמע שהאר"י ז"ל סובר כמהר"ל.

44 1419 פירוש - אביי ורבי חנינא מגדירים "תפלת קבע" כאשר מקדים להתפלל לפני הזמן שהוא עיקר המצוה להתפלל. וכמובא למעלה הערה 1399 שרש"י שם פירש שאיירי בתפילת שחרית ומנחה. ובשו"ע אור"ח סימן פט סעיף א איתא "זמן תפלת השחר מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה... ואם התפלל משעלה עמוד השחר, והאיר פני המזרח, יצא". ואע"פ שיצא, אמנם זה עדיין נכלל ב"תפלת קבע". ובשו"ע שם סימן רלג סעיף א כתב: "מי שהתפלל תפילת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה יצא, ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה". וכן משמע מהמחבר בסימן רלד סעיף א. והמקדים לשעה תשיעית ומחצה אע"פ שיצא, מ"מ תפילתו הוי "תפלת קבע". ומהנאמר כאן מוכח שדעת המהר"ל היא שיש להעדיף מנחה קטנה על פני מנחה גדולה ראה פסקי תשובות לפי סדר המשנה ברורה, חלק שני סימן רלג אות ב, הערה 12. וכן בכת"י כאן נכתב: "ולאביי ולרבי חנינא שאין מתפלל עם דמדומי חמה, והיינו בזמן שאין יכול לאחר עוד התפילה, והוא מקדים התפילה, ונראה שרוצה לסלק מאתו עול התפילה". ובנתיב העבודה פ"ג א, פד. הביא שהתפילות הם כנגד תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים ברכות כו:, והוסיף: "ומזה הטעם עיקר התפלה עם הנץ החמה ועם דמדומי חמה דוקא, שהוא השלמת היום, רק דחיישנין שמא יפשע", הרי להדיא מבאר שעיקר תפלת מנחה הוא במנחה קטנה.

45 1420 מעין הסברה שאמרו סוטה ח. "אין עושין מצות חבילות חבילות", ופירש רש"י שם "חבילות חבילות - שנראה כמו שהיו עליו למשאוי, וממהר לפרק משאו". וכן כתב המאירי ברכות כט: "רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים. ופירשו בגמרא איזהו קבע, כל שתפלתו דומה עליו למשוי, כלומר חק קבוע עלי להתפלל, אתפרק ממנו מהר".

46 1421 כי לא שייך לומר כאן "זריזין מקדימין למצות" פסחים ד., כי כאן מקדים לפני עיקר המצוה, וזריזות למצוה רק שייכת בתוך המסגרת של עיקר המצוה כמבואר בשו"ת חת"ס אור"ח סימן רח. ומעין זה כתב הקובץ שעורים לב"ב אות כח.

47 1422 מבאר בזה את השייכות בין שני מאמריו הראשונים של רבי שמעון; "הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה", ו"כשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא". ומעתה יבאר את המשך דברי רבי שמעון "ואל תהי רשע בפני עצמך".

48 1423 יבאר שההדגשה "בפני עצמך" באה לומר שאע"פ שאין רשעתו מגיעה לזולתו, אלא נשארת בינו לבין עצמו בלבד, גם אז ימנע מלהיות רשע כזה, וכמו שמבאר.

49 1424 ודרשו על כך חכמים סנהדרין נח: "אמר ריש לקיש, המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו, נקרא 'רשע', שנאמר 'ויאמר לרשע למה תכה רעך', 'למה הכית' לא נאמר, אלא 'למה תכה', אף על פי שלא הכהו נקרא 'רשע'". ובנתיב אהבת ריע ר"פ ג ב, סא. כתב: "ומה שאמר ריש לקיש המגביה ידו על חבירו, כי הגבהת היד מורה על זרוע נטויה ויד החזקה, ולפיכך מיד שהוא מרים יד דבר זה הוא להגביה יד על חבירו, לכך נקרא 'רשע'. כי הרשע מה שהוא יוצא מן השווי והצדק, ואין לך יציאה מן היושר כמו זה שמרים ידו על חבירו, שמתגבר בזרוע רמה שלו על חבירו, כמו שהוא ענין הרשע שיוצא מן הצדק והיושר להתגבר ברשע, ולפיכך נקרא 'רשע'... שהרשע הוא יוצא מן הצדק והשווי, ובשביל כך נקרא רשע". ונקודה זו תתבאר מיד בסמוך.

50 1425 לשונו בח"א לסנהדרין נח: ג, קסג.: "וקאמר אפילו המגביה ידו על חבירו נקרא רשע, כי הרשע הוא מי שיש לו זרוע רמה, כדכתיב 'שבור זרוע רשע', וכשמגביה ידו הרי יש לו זרוע רמה להגביה ידו על חבירו, ולפיכך מיד שהגביה ידו על חבירו נקרא רשע... כי הרשע נקרא שיוצא מן הצדק ומן השווי וזהו הרשע". וכן נאמר איוב לח, טו "וזרוע רמה תשבר", ופירש רש"י סנהדרין נח: "הרגיל לרום ידו על חבירו". הרי שאע"פ שלא הוזכר בפסוק שאיירי ביחס לחבירו, מ"מ רש"י ביאר כן, כי סתם "רשע" הוא נאמר ביחס לזולתו. ובגבורות ה' פמ"ד קסט. כתב: "הזרוע שבו כחו, לכך נקרא 'זרוע' על שם הזרוע והכח, וכדכתיב דברים ט, ט 'ובזרועך הנטויה'". ואולי לומד ש"זרוע" הוא מלשון "זרע", שעל כך נאמר שופטים ח, כא "כאיש גבורתו" ב"מ פד., ושהוא יורה כחץ נדה מג.. וראה בבאר הגולה באר הרביעי שצו:. ובח"א לגיטין נו: ב, קז: כתב: "ודע, כי הרשע יש לו כח וזרוע ביותר".

51 1426 לשונו למעלה בביאור משנת "כל ישראל" לפני ציון 54: "הצדיק אינו יוצא מן היושר והצדק", ושם הערה 54. ובנתיב הצדק פ"א ב, קלה: כתב: "נקרא 'צדיק' בשביל הצדק והיושר שבו". ושם פ"ב ב, קלז: כתב: "מה שנקרא 'צדיק', היינו שאינו יוצא מן הצדק ומן היושר" הובא למעלה פ"א הערה 942. ובבאר הגולה באר הששי רנז: כתב: "אין הצדיק יוצא מן האמצע אל שום קצה, רק אינו נוטה מן הנקודה האמצעי". ובנצח ישראל ס"פ ח רכ. נתבאר שמדרגת הצדיק היא האמצע והישר והשוה. ולהלן פ"ה סוף מי"א כתב: "כי האדם אשר הוא בעל זכיות אינו יוצא מן השווי, ואדרבא הוא נשאר בשווי, כמו שנקרא צדיק וישר, שהוא נשאר על היושר השוה, מבלי שהוא יוצא מן היושר הגמור. וזה שהוא בעל חמה, רב פשע, יוצא ברגזנותו מן היושר והשווי, בודאי הוא בעל פשע, שבעל פשע הוא יוצא מן היושר ומן השווי".

52 1427 כמבואר בהערה הקודמת. ובנתיב הצדק פ"א ב, קלה. כתב: "בספר משלי י, כה 'כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם'. שלמה המלך עליו השלום רצה לומר, כשם שרוח סערה חזק מאוד, והוא עובר מהרה מן העולם. וכך הוא הרשע, הוא בעל זרוע ובעל כח, והוא עובר מן העולם מהרה. וכמו שאצל רוח סערה הכח והחוזק שלו גורם אליו שיעבור מהרה מן העולם, כך הרשע, החוזק והכח שלו גורם אליו שיעבור מהרה מן העולם. וזה מפני כי הדבר שהוא יוצא מן הראוי ומן המיצוע, כמו שהרשע יוצא ברשעתו מן המיצוע, הפך הצדיק שנקרא צדיק בשביל הצדק והיושר שבו. והרשע הפך זה יוצא מן הצדק בזרוע רמה שלו, וכדכתיב תהלים י, טו 'שבור זרוע רשע'... ומפני כך הרשע הוא דומה אל רוח סערה, שהוא דבר שהוא בכח, והוא עובר מהרה". וכן הוא בתפארת ישראל פל"ח תקפב:. ובנתיב הבושה ר"פ א ב, קצט. כתב: "מפני כך נקרא 'רשע', כי כל רשע יוצא מן הסדר בתוקפו ובזרוע רמה שלו, וכמו שהתבאר בנתיב הצדק". ובח"א לשבת קנב: א, פד: כתב: "ענין הרשע אשר היה יוצא מן האמצעי... אל הקצה". וראה למעלה הערה 1262.

53 1428 להלן פ"ג מי"ד אמרו "חבה יתירה נודעת להם שנקראו 'בנים' למקום". וכתב שם ד"ה ואמר עוד בזה"ל: "ועוד תדע ההפרש שיש בין החבה שהיא אהבה מוסתרת, שהיא אהבה שלא יצאה לפעל כלל, רק היא אהבה מוסתרת. אבל האהבה הנודעת הנגלית אל הנאהב, כבר יצאה לפעל, עד שהיתה בגלוי. ובודאי הדבר שהוא בפעל, יותר נחשב מן דבר שהוא בכח, ולא יצאת לפעל. וזהו עצמו מה שאמרנו כי האהבה שהיא בפעל הנגלה, האהבה זאת הוא חבור גמור, כאשר האהבה היא בפעל". וכך רשעות שניכרת לאחרים, היא רשעות שיצאה אל הפועל, ולכך "אז נקרא רשע". וראה להלן הערה 1601.

54 1429 פירוש - דוד אמרה בתהלים בפרק ט. ואע"פ שפסוק זה נמצא בפרק י, מבואר בהגהה ברש"י שם ששני הפרקים הראשונים נחשבים לפרק אחד.

55 1430 המשך לשון רש"י שם: "שרוב דעתם לעניים הוא, וקא בעי דוד רחמי עלה דמילתא 'שבור זרוע רשע', ותן שובע בעולם".

56 1431 כי לפי רש"י מתבאר שעיקר דרשת הגמרא מבוסס על פסוק שלא הוזכר כלל בגמרא, כי הגמרא הביאה הפסוק תהלים י, טו "שבור זרוע רשע", ולרש"י הכוונה לפסוק מוקדם יותר שם פסוק ט שהוזכר באותו פרק "יארב במסתר כאריה בסוכו יארוב לחטוף עני".

57 1432 כמבואר למעלה במשנה י לאחר ציון 1261: "כי כל רשע הוא יוצא מן הסדר הראוי, כמו שבארנו כמה פעמים ענין הרשע. ומי שיוצא מגדר הפשיטות, אשר הפשיטות הוא השווי הגמור, ראוי שיהיה נקרא 'רשע', ודבר זה ברור מאד". דוגמה לדבר; בסנהדרין קח: אמרו שהעורב סירב ללכת בשליחותו של נח, ושאל את נח "שמא לאשתי אתה צריך", ונח השיב לו "רשע, במותר לי נאסר לי "אפילו באשתי אני אסור" רש"י שם, בנאסר לי לא כל שכן". ובח"א שם ג, רנח. כתב: "ומה רשעות יש בזה, כיון שעשה בטבע, כמו שכל עוף עושה דבר זה. דודאי רשע ומזג רע הוא, כי אילו לא היה בו מזג רע לא היה טבעו עתה דבר זה, כי בתיבה לא היה תשמיש בטבע לשום נמצא, אף לבעלי חיים הבלתי מדברים ובלתי בעל שכל רש"י בראשית ח, א... כי בודאי רשע הוא העורב, שכל אשר יוצא מן סדר המציאות נקרא רשע, ודבר זה מבואר בכמה מקומות. והעורב הוא יוצא מכלל הנמצאים, שאל"כ לא היה לו עתה טבע זה שלא ילך בשליחות בשביל שלקח נח הזוג שלו. כי בכל בעלי חיים לא נמצא בו התשמיש, ואילו היה מקבל הסדר הכללי, שאין ראוי עתה התשמיש, היה הולך בשליחותו, ולא היה מתירא שיקח הזוג" הובא למעלה פ"א הערה 763, ובפרק זה הערה 938.

58 1433 כוונתו לעשר ספירות, כאשר הספירה התשיעית היא יסוד, ועל כך נאמר משלי י, כה "וצדיק יסוד עולם". וראה בשערי אורה השער השני הספירה התשיעית. ובנתיב התשובה פ"ד לאחר ציון 26 כתב: "האות הצד"י מורה על האדם שהוא צדיק". הרי האות שהגמטריה שלה הוא תשעים, היא המורה על מדריגת הצדיק.

59 1434 שהרי לשון הפסוק במלואו הוא משלי י, כה "כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם", לאמור מפלת הרשע ונצחיות הצדיק הוזכרו באותו פסוק, ושייכות להדדי. ואודות שההפכים נמצאים באותו מספר, כן כתב בנצח ישראל פ"ח רטז., וז"ל: "מפני שהעשירי קדוש לה', לכך העשירי מיוחד שתתבטל בו הקדושה, שהיא שייכת אל העשירי". ושם פ"ט רכט. כתב: "ונראה כי ל"ו כריתות כריתות ב. כנגד מה שאמר בסוכה מה: שיש ל"ו צדיקים... ואלו ל"ו הם הפך זה, כי הצדיקים עם השם יתברך לגמרי, ובעלי כריתות נכרתים מן השם יתברך לגמרי, ודבר והפכו הם שוים". וכן כתב שם פל"ה תרסד:. וראה תפארת ישראל פכ"ה הערה 14.

60 1435 מעין מה שאמרו עדיות פ"ה מ"ו "מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא לעשות שעה אחת רשע לפני המקום". ובנדה יג. אמרו "מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום". ובשערי תשובה, שער הראשון, אות ו, כתב: "ועתה בינה שמעה זאת, כי הוא עיקר גדול. אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, כענין שנאמר קהלת ז, כ 'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. אכן כובשים את יצרם מאת פניהם, ואם יפלו בחטא פעם אחת, לא ישנו לו, ונקוטו בפניהם, וחוזרים בתשובה. אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע, ואינו מקבל על נפשו להשמר ממנו, גם אם הוא מהעונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל חולין ד: 'מומר לדבר אחד', ואת פושעים נמנה, וגדול עונו מנשוא. כי אם אמור יאמר העבד לרבו כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד, כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה. ועל הענין הזה נאמר דברים כז, כן 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם', ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף. ויורה על זה 'אשר לא יקים לעשות', ולא אמר 'אשר לא יעשה אותם'". הרי אף "רשעות מה הוא פחיתות גדול מאד". וראה להלן מציון 1606 שחזר שם על דבריו כאן, והוסיף שם הסבר שני ל"אל תהיה רשע בפני עצמך", שלא יסגף עצמו עד שיעשה רע לעצמו.

61 1436 עונה על שאלתו ששאל על המשנה: "יש לשאול בזה, מה ענין 'אל תהי רשע בפני עצמך' אל הדברים שנזכרו לפני זה, שיהיה זהיר בקריאת שמע ובתפילה".

62 1437 ברכות כו. "תפלה במקום קרבן היא". ושם בעמוד ב אמרו "תפלות נגד תמידים תקנום". ובנתיב העבודה ס"פ א א, עט: כתב: "יש לבאר... מה ששייך אל העבודה. ומפני כי בטל בית מקדשנו ותפארתנו ונטלה העבודה, ואין לנו בעונותינו לא זבח ולא מנחה, רק העבודה שהיא בלב תענית ב., יש לבאר ענין העבודה מה שנמצא בגמרא, אשר הורו לנו חכמים על זה, וכמה גדול מעלת העבודה הזאת והנמשך ממנו". והטור אור"ח סימן צח כתב: "ויתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח ובנחת, ושלא תראה עליו כמשוי, ומבקש ליפטר ממנה. ואחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפלתו, שהתפלה היא במקום הקרבן, דכתיב הושע יד, ג 'ונשלמה פרים שפתינו'... ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים. ומעומד דומיא דעבודה, דכתיב דברים יח, ה 'לעמוד לשרת' זבחים כג:, והשוואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה, וקביעות מקום כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו. ושלא יחוץ דבר בינו לבין הקיר, ובינו לקרקע, דוגמת הקרבן שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי, ובינו לרצפה. וראוי הוא שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה... ואחר שיעשה דוגמת הקרבן, עולה לריח ניחוח למקום שהקרבן עולה, והמלאך עושה אותו כתר לקונו".

63 1438 לשונו בנתיב העבודה פ"א א, עז.: "'זבח רשעים תועבה ותפלת ישרים רצונו'. שלמה המלך עליו השלום בא לומר על העבודה שהוא אל השם יתברך, שאין לומר שהוא יתברך חפץ בעבודה הזאת בשביל שהוא יתברך מקבל מזה תועלת מן העבודה, שאם היה הוא יתברך מקבל תועלת מן העבודה, זה אין חלוק אליו יהיה התועלת ממי שיהיה, הן מרע או מטוב. אבל אצל השם יתברך אינו כך, כי 'זבח רשעים הוא תועבה', ואם כן העבודה אינה בשביל שהיא לתועלת השם יתברך, אבל היא לתועלת האדם בלבד. ומפני שהעבודה הזאת היא לתועלת האדם, לכך 'זבח רשעים תועבה', שאין השם יתברך רוצה בתועלת הרשע. 'ותפלת ישרים רצונו', כי התפלה היא גם כן עבודת השם יתברך, והיא רצונו... כי אל השם יתברך נחשב זבח רשעים תועבה, כי הרשע הוא שיוצא מן היושר, כי זהו ענין הרשע שיוצא מן היושר. והיוצא מן היושר אינו אחד, כי היושר הוא אחד... הרשעים הם על דרכים רבים, והצדיקים על דרך אחד... ולכך אמר 'זבח רשעים תועבה', כי אין ראוי לו להקריב קרבן אל השם יתברך, אשר מורה הקרבן על אחדותו יתברך, ואין אחדות ברשעים כמו שאמרנו. גם הרשע יוצא מן היושר שהוא אחד. 'ותפלת ישרים רצונו', כי התפלה שהיא העבודה אל השם יתברך... היא רצונו, כי כשם שהרשע שהוא סר מן היושר שהוא אחד 'זבח רשעים תועבה', והפך זה תפלת הישר, כי היושר הוא אחד, כי הקו שנמשך ביושר הוא אחד, ואין עוד... ולכך תפלת ישרים רצונו".

64 1439 כי הפסוק העמיד "זבח רשעים" לעומת "תפלת צדיקים".

65 1440 "גם אמר" - ולכך אמר גם בנוגע לתפלה בנוסף לנוגע לקרבנות.

66 1441 העיקר העשירי; "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותם שנאמר תהלים לג, טו 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'". וכן בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב איתא שרבי עקיבא פייס לרבי שמעון "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך", הרי הקב"ה יודע מעלתו של כל אדם ואדם.

67 1442 א "הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה". ב "וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא". ג "ואל תהי רשע בפני עצמך".

68 1443 כפי שביאר למעלה משנה י, לאחר ציון 1284: "כל אחד אמר ג' דברי מוסר, ואלו ג' דברי מוסר הם ענין אחד ודבר אחד". וראה להלן מציון 1467 ואילך שביאר את משנתינו בהסבר שני.